(מקור המשפט: ליקוטי עצות, דעת, י)

אִישׁ אֱמוּנוֹת הַמַּאֲמִין בַּה’, חַיָּיו טוֹבִים מְאֹד
כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹבֵר עָלָיו ח”ו אֵיזֶה צָרָה רַחֲמָנָא לִצְלָן
אֲזַי הוּא גַּם־כֵּן יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
כִּי בּוֹטֵחַ בַּה’ כִּי הַכֹּל לְטוֹבָה
(אוֹ שֶׁעַל־יְדֵי יִסּוּרִין אֵלּוּ יְנַכּוּ לוֹ מֵעֲווֹנוֹתָיו
אוֹ שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לְאֵיזֶה טוֹבָה גְּדוֹלָה בַּסּוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה)
כִּי כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא בְּוַדַּאי לְטוֹבָה
עַל־כֵּן אִישׁ אֱמוּנוֹת הוּא חַי חַיִּים טוֹבִים תָּמִיד
וְטוֹב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.