(מקור המשפט: ליקוטי עצות, דעת, ג)

לְהַגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת הַדַּעַת אִי אֶפְשָׁר
אֶלָּא שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת פִּיו וְחֹטְמוֹ וְעֵינָיו וְאָזְנָיו
הַיְנוּ שֶׁיִּשְׁמֹר עַצְמוֹ מִלְּהוֹצִיא שֶׁקֶר מִפִּיו
וְיִהְיֶה לוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם שֶׁהוּא קְדֻשַּׁת הַחֹטֶם
וְיִהְיֶה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת הָאָזְנַיִם לְהַאֲמִין בָּהֶם וְלִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם
וְיַעֲצֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע
וְעַל־יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְדַעַת שָׁלֵם שֶׁבּוֹ תָּלוּי הַכֹּל כַּנַּ”ל
וְעַל־יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְהִתְלַהֲבוּת הַלֵּב דִּקְדֻשָּׁה
כִּי הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב נוֹלָד מֵחֲמַת תְּנוּעַת הַשֵּׂכֶל
עַל־כֵּן כְּשֶׁאָדָם חוֹשֵׁב בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה
עַל־יְדֵי זֶה נִתְלַהֵב לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
וְכָל מַה שֶּׁמַּגְדִּיל דַּעְתּוֹ וּמִתְנוֹעֵעַ שִׂכְלוֹ בְּיוֹתֵר בִּקְדֻשָּׁה
כֵּן נִתְחַמֵּם וְנִתְלַהֵב לִבּוֹ יוֹתֵר
וְעַל־יְדֵי הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב דִּקְדֻשָּׁה מְטַהֵר לִבּוֹ
כִּי כְּנֶגֶד שֶׁנִּתְלַהֵב וְנִבְעַר לַעֲבֵרָה אוֹ לְתַאֲוָה רָעָה חַ”ו
שֶׁמִּזֶּה נִטְמָא לִבּוֹ
נֶגֶד זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְלַהֵב וְיִבְעַר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה
וְעַל־יְדֵי זֶה יְטַהֵר לִבּוֹ וְיִזְכֶּה לְלֵב טָהוֹר
וְעַל־יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בְּדִבּוּרִים חֲדָשִׁים בְּכָל פַּעַם
שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.